רבי פנחס
הלוי הורוביץ
אחיו הצעיר של רבי שמואל שמלקה
הורביץ נולד בטשורטקוב בשנת ת"ץ והתחנך בבית
אביו הרב יחד עם אחיו יחד אתו הגיע לחצר המגיד
במעזריטש ודבק בתנועה החסידית
בעודנו צעיר לימים שימש רבי פנחס
ברבנות בקהילות וויסקאווא ולחוויץ עד שבשנת
תקל"ב נתקבל כרב וראש ישיבה בפרנקפורט על נהר
מיין הוא היה אהוב מאד על בני קהילתו ובשל
מעשי הצדקה המרובים היה נערץ גם על האוכלוסיה
הנוצרית רבי פנחס השתתף בחיים הצבוריים. בשנת
תקס"ב הוציא חוברת "תוכחת מוסר" ודרש ברבים
נגד תרגום התורה לגרמנית של מנדלסוֹן, בשנים
תק"נ תסנ"ב חיבר שירי תהילה והודיה לכבוד מוֹשלי
מדינתו שעשו רושם רב ונתרגמו לגרמנית
הוא היה תפורסם כפוסק, מקרוב ומרחוק
פנו אליו בשאלות הלכותיות כפי שמעיד ספרו
"גבעת פנחס" לבוב תקצ"ח גדלותו בתורה והריפותו
העצומה באות לידי בטוי בספריו "הפלאה" "המקנה"
פירושו על התורה "פנים יפות" כתוב ברוח החסידות
ומוּרגשת בו השפעת רבו המגיד ממזריסש. רבי
פנחס נפטר בפרנקפורט ביום ב' תמוז תקס"ה ואת
מקומו ברבנות פרנקפורט ירש בנו רבי צבי בעל
לחמי תודה ומחנה לזי.
התפילה
התפילה
היא כאילו עומד לפני המלך ומבקש מן המלך זאם
יחשוב האדם באמיתת מחשבתו גדולת הבורא אשר
סביביו נשערו מאד זיקיר בשפלות האנושי זאחזהו
פחד ורעדה לאין תכלית , עד כי יהיה כאילם לא
יפתח פיו לוּלא העזר מאת ה' לפתוח פיז וז"ש
טרם יקראו זאני אענה שצריך עזר מאת הבורא להיות
התפלה שגורה בפיו וזה שתקנו לומר בתחילה ה'
שפתי תפתה שצריך להתפלל בתחילה שיענה ה' שיוכל
להיתפלל וז"ש עוד הם מדברים ואני אשמע כיון
שהתפלה היא שגוּרה מאת הבורא ודאי תפלתו מקובלת
כמ"ש ר' חנינא אם שגורה תפלתי בפי יודע אני
שהוא מקובל. כל העושה תפלתו קבע אין תפלתו
תחנונים מה קבע? שדומה עליו כמשא מפני שהמחשבה
הוא העיקר בתפלה כמ"ש איזו עבודה שהיא בלב
זו היא תפלה ולפי גודל מצות המחשבה הדיבור
הוא הדיבור אלהים חיים ויש בו כח לעלות למעלה
בהיכל ה'. אבל הדבורים שהם בלי מחשבה הם כמשא
הגוף בלא נשסה כי המחשבה הוא החיות בדיבור
כי החי נושא את עצמו וּז"ש שדומה עליו כמשא
והוא ענין שאמר שהמע"ה כי אלהים על השמים ואתה
על הארץ ע"כ יהיו דבריך מעטים פי' שהמחשבה תהי'
רבה על הדיבור שיוכל לעלות הדיבור מן הארץ
לשמים אבל כשהדיבור רב והמחשבה מועטת ע"ז אמר
הנביא יען כי נגש העם הוה בפיו וכשפתיו כבדוני
שהדיבור כבד מנשוא כי לבו רחק ממני גם אינו
יכול לחדש בו דבר דהיינו הדיבור היוצא מן הלב
ועוד יש בענין כי הדיבור היוצא מן המהשבה המחשבה
קודמת לדיבור וז"ש טרם יקראו ואני אענה שהקב"ה
שומע המחשבה שהיא קודמת לדיבור ונע קודם הדיבור
אלא שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים והיינו
דאמר רצון יראיו יעשה היינו מחשבה קודם הדיבור
אלא שהקב"ה מתאוה לתפלתן וז"ש ישמע ויושיעם
משא"כ אם אין המחשבה ברורה וזכה אף שמבחין
פי' המלות אינו אלא כאלו לומד אותו ומדבר בלשון
הקודש ומבין הענין בלשון שהוא רגיל בה ואין
כח במחשבה זו להחיות את הדיבור לעלות למעלה
פנים יפות ואתחנן
כל ישראל
משורש אחד
בל ישראל
הם משורש אחד וכולם קשורים כאחד אלא שיש בהם
בחינת הראש שהם החכמים והכהנים ובחינת ידים
ורגלים ובחינת עקבים וכשחטאו ישראל המשיכו
עמהם קצת את הראש לכולם וזהו שאמר דהמע"ה עון
עקבי יסבני כשהעקבים יורדים גם הראש נשפל
מגדולתו אבל יש בהינה עוד כמ"ש חז"ל שהקב"ה
מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה והענין כי ברדת
הראש מעט מגדולתו ממילא יורדים הרגלים והעקבים
למטה בחטאים גדולים. שם כי תשא
השויון
אצל
הש"י שאין סוף ותכלית למציאותו אין חילוק בין
קטן וגדול כי הכל כאין לנגדו וזש"ה אל מי תדמיוני
ואשוה יאמר קרוש שכל מי שרוצה לדמותו הכל שוה
בין קטן ובין גדול כאין נגדו ואל יאמר האדם
השפל בדעתו כי אנכי להודות ולהלל לפני הש"י
אשר משרתיו קדושים עליונים כי המלאך הגדול
כאין נגדו כמוני ופירשנו כזה מ"ש הלל אם אני
כאן הכל כאן ואם אין אני כאן מי כאן ענינו כי
הלל היה בענוה גדולה יותר מכל אדם ואמר בהיותו
בבהמ"ק בשמחת בית השואבה ושלא יבוש אדם לשמוח
לפני ה' כיון שאני כאן כ"ש שיכולין הכל להיות
כאן כי אני שפל מכולם וא"ת מי יימר כי נכון
הדבר ממך ע"ז אמר אם אין אני כאן מי כאן שאפילו
הגדול שבגדולים כאין הוא נגד הש"י כי הוא שוה
ומשוה קטן כגדול וז"ש כיון שאתם נצבים לפני
ה' אלהיכם אין הפרש בין ראשיכם לשבטיכם כי
הנביא והפחות שבשבט שוין נגדו וכן זקניכם
ושוטריכם כי הראש שבזקנים שבסנהדרין גדולה
שוה לשוטר המשמש הדיינים וזהו כל איש ישראל
שם נצבים
על שלשה
דברים
על שלשה
דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל
גמילות חסדים היפוכם היא והתאוה והכבוד שהם
בחינת מוֹציאים האדם מן העולם והם מתפשטים
בבחינת עשרה אסורים ' והנה יעקב אבינו אליו
ה' בבית אל והראהו מרכבה עליונה בבחינות עשר
קדושות אמר והיה ה' לי לאלהים והוא התורה בזוהר
קודשא ב"ה ואורייתא חד והאבן הזאת יהיה בית
אלהים בחינת עבודה בבית ה' ואמר כל אשר לי
עשר אעשרנו לך הוא מדת וגמילות חסדים ובזה
תיקן כל בחינות שם ראה
העושה
חסד עם חברו
החסד
שעושה אדם עם חברו הוא החסד שעושה חברו עמו
וצריך האדם שיבחין זה כשעושה חסד עם חברו
שהוא מה שחברו עושה עמו וזהו שאמר שיחדל מלחשוב
שהוא עושה חסד ועוזר את חברו כמו כן חברו עוזר
לו והיינו דכתיב עזוב תעזוב עמו ועוד שיחשוב
בעשותו חסד עם חברו כי בודאי החסד הזה לחברו
נגזר על חברו מן השמים כמ"ש כל מזונותיו קצובים
וכו' ואם הוא לא יתן היה בא לעני הזה ממקום
אחר אלא שזכה העשיר להיות שליח בדבר והיינו
דכתיב נתן תתן כלומר מה שתתן לו הוא דבר הנתון
לו מן השמים וכן עזוב תעזוב היינו דבר הנעזר
לו מן השמים על ידך בא לעזרו שם משפטים
שכר
מצוה
בל זמן
שאהבת המצוה היא בשביל השכר הטוב יש מקוֹם
o לעורר ולבטלה
וכמ"ש שהיצה"ר נדמה לצדיקים להר שמתגבר עליו
להסיר מעליו תקות השכר המצפה לעתיד ולהמיר
בהענוגי הבלי הזמן אבל אם יגיע למעלה במצוותיו
חפץ מאד שהמצוה היא למעלה מכל שכר שוב אין
לעורר עליו וז"ש ששכר מצוה מצוה שהמצוה עצמה
היא עיקר השכר ואין לה דמיון שכר בעולם ' שם
שפטים
ישראלם
סיבת השפע לאומות
אחז'ל
כשישראל בגלות הם ניזונים מתמצית השפע של אומות
וע"י ישראל שאינם יכולים לקבל השפע מעל שלחן
אביהם בארץ הקדושה בהכרח משפיע הקב"ה לאותן
האומות שגלו בתוכן שפע רב כדי שיקבלו ישראל
מתמצית השפע שלהן היה ראוי להתאונן ע"נ כי
בשביל ישראל משפיע שפע טובה לאומות העולם אמנם
לא כן אמרו חז"ל לעולם ירוץ לפני מלכי אה"ע שאם
יזכה יבחין, וענינו, כי האיש המשכיל ישמח באותו
אהבה הגדולה שהקב"ה אוהב את עצמו שמשפיע לשונאיו
שפע בשביל אהבת ישראל שיגיע להם מעט מן המעט
מפזר ונותן שפע לעם המכחישים בטובה ק"ו בן בנו
של ק"ו כשיזכו ישראל להיות ניזונים משלחן אביהם
בארץ הקדושה ישפיע להם שפע רב עד בלי די "וז"ש
נתת שמחה בלבי מאת דגנם ותירושם רבו שכזה אני
מבין כשאזכה לקבל השפע בעצמי אתה ה' לבדד לבטח
תושיבני. ע"כ. שם לתהלים
הגעגועים
לגאולה
הבן שסרח
לאביו ומגרש אותו מהיכלו ומארצו זה ימים רבים
ויהי היום הבן מדבר אל לבו מה תהי' תכליתי ואני
אנה אני כא מצערו של אבא מצערי על שאני נדחה
זה כמה שגיס ולא ראיתי פני אבי ג"כ הוא לוֹ
צער גדול עכ"ז כשזה הצער בא לי שאבי לא ראה
אותי ויודע אני שנפשו קשורה בנפש אך הרעותי
את מעשי וגרש אותי מפניו מה אעשה לצערו של
אבא? מי יתן שיקח אותי לביתו נאוה קודש כדי
שתהיה לו שמחה בראותו את פני שיהיה לו לנחת
כך אנו ב"י גולים זח כמה שנים בגלות החל המר
והנמהר הזה ואנחנו נקראים בני בכורי ישראל
אנה נוליך את צער אבינו שבשמים? וזה הפירוש
בפסוק צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבוא ואראה
פני אלקים מתי יבא הזמן כשאראה לפני אלהים
חיים ומלך עולם כי עיקר צערי וגעגועין שלי
הוא על הגאולה ב"ב שאראה לפניו ית"ש ועי"ז נגילה
ונשמחה בישועתו ב"ב שמן הטוֹב
*******
גלות מצרים
וגלות אחרונה
א כי
אני הבגדתי את לבו וגו' כבר כתבו שענין חיזוק
הלב שחיזק הקביה את לבו היה לטובת ישראל כדי
להוציא סמנו כחות הקדושה ולמהר יציאתם ממצרים
שלא היה הכרח לאותות ומופתים במכות אחרונות
כיון שכבר נכנעו בה' מכות ראשונות אבל כיון
שירע הקב"ה שהזידו עליהם עד שנשקעו בגילולי
מצרים ונתערבו הניצוצות הקדושות במצרים הוצרך
לחזק לבס להרבות אותות וזה היה טעם למה שהחזיק
הקב"ה לבו בקושי השעבוד ויש לפרש בזה מה שאמר
דהע"ה בשיר המעלות רבת צררוני מנעורי יאמר
נא ישראל וגו' דקאי על גלות מצרים שהי' בימי
נעורי בדכתיב זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי
וכו' ואמר רבת צררוני גם לא יבלו לי שהרבה לצור
אותו אף שראה במכות הראשונות שאינם יבולים
לעמוד נגדי אפ"ה הרבה לצור אותו וחרשו חורשים
כדאיתא במס' סוטה דקאי על גלות מצרים וע"ז אמר
ה' צדיק קוצץ עבות רשעים כענין שאמרו בפ' וישקוד
ה' על הרעה כי צדיק וגו' צדקה עשה עמנו וכו שהקדי'
ב' שמים לונושנת' וכן הפירש ה' הצדיק במה שהחזיק
לבו לקושי השעבוד שבזה קיזז עבות רשעים דהיינו
ניצוצות הקדושים שהיו מעורבים בהם ואמר על
מה יבושו כל שונתי ציון פי' שמזה שהיה במצרים
יבושו כל שונאי ציון המציקים לישראל בגלות
אחרון כי ע"י זה מוציאין מהן כחות הקדושה כמ"ש
האר"י ז"ל במה שאמרו כל המיצר לישראל נעשה ראש
הטעם
שהפליגו התורה בסיפור יציאת מצרים ובמצוות
הרגה הנעשים בלילה הזה יותר מבשאר גלויות
וסבלות ישראל כמו שאמרו בהגדה שבכל דור ודור
וכו' לפי שבגאולה זו הוציאו כל הקדושה לגמרי
כדכת" וינצלו את מצרים שלא נשארה בו שום קדושה
ולכך נאסר לשוב עוד שם משא"כ בשאר גאולות שלא
היתה גאולה גמורה עד ביאת משיחנט ושם ושם ג
כל הגלויות
הוא בשביל הניצוצות הקדושים שנתפזרו בארבע
כנפות הארץ כמו שהובא בכמה מקומות וכשיצאו
ממצרים היתה גאולה שלימה שלא נשאר בהם שום
ניצוץ קדוש לכך הוזהרו שלא לראותם עוד אבל
בשאר גלויות לא נגאלו גאולה שלמה עד שיבוא
משיח צדקנו שנאמר ולו יקהת עמים ונאמר והיה
ה' למלך על כל הארז ואלמל' לא חטאו אחר קבלת
התורה היה מתקבץ ומאסף מעט מעט מכל הארצות
כמו שאמר הכתוב ואתם הלוקטו תחד אחד זהו שאמר
והייתם לי סגולה פי' אוצר כמו שמלקט דברים
המפוזרים ומכניסם לאוצר אחר כך יתלקטו כל
הניצוצות הקדושים המפוזרים בכל העולפ כמו
שראיתם אשר עשיתי למצרים שיצאה מהם כל הקדושה
ונתעלו עמכם שם יארו
מקדים
רפואה למכה הדל אמרו כשהקב"ה פכה ישרחל מקדים
רפואה למכה והטעם בזח שבשעת הצרה אין התפלה
נשמעת כ"כ כדכתיב כי גם אזעק ואשוע שתם תפלתי
וצריך להקדים התפלה לצרה ואף גם זאת כי בעומק
הצרה לא ירגיש הכאב כדי לבקש רפואתו ופירשנו
בנה מה שאמר הטה אלהי אזנך ושמע פקח שיניד וראה
שוממותינו והוא בי בעת הצרה והו' דמיון החולה
שנחלש כחו מכובד החולי ואין קולו נשמע עד שצריך
להטות האוזן אליו וכן הוא בגלות המרה שאין
כח בתפלה לכוון לבו שיעלה למעלה ע"כ אמר הטה
אזנך ושמע וגם כי מכובד הגלות אין מרגישין
הכאב והוא מכובד תחולי שאינו יודע מה כואב
לו וצריך הרופא להבחין בעצמו מה הוא הכאב וז
ש פקח עיניך וראה שוממותינו כי מרוב הגלות
אנו שוממים ואין אתנו יודע במה לבקש רפוא תינו
וז"ש עיני יורדה מים כי רחק ממני מנחם היו בני
שוממים היינו שאנו בוכים שנתרחקנו מבית מקדשנו
וארצנו אבל אנו שוממים כשאמרו חז"ל שלא נתגלה
עוונם של אחרונים לא נתגלה קיצם ואמר הטעם
שאנו שוממים כי גבר אויב והוא משומם את הלב
וז'ש דהע"ה נדוד המלך עליו השלום אני שכבתי
ואישנה הקיצותי כי ה' יסמכני אמר בתחילה בלשון
עבר ואח"כ בלשון עתיד ענינו כי כששכבתי בצרה
נסתלק ממני השכל והוא דמיון אדם הישן שאינו
מרגיש את הכאב ואין לו לב שיכול לכוון להתפלל
אבל כשבא קרוב לעת הגאולה או הקיצותי מן מן
השינה ומרגיש את הכאב וצועק מנהמת לבו אז הוא
סימן כי בודאי ה' יסמכני וכן היה בגאולת מצרים
כי כל זמן שהיה השר בגדולתו לא הרגישו כצערם
ולא היו מכוונים לבם להתפלל השר בגדולתו לא
הרגישו כצערם ולא היו מכוונים לבם להתפלל
אבל כיון שנפל מגדולתו סמוך לעת הגאולה אז
הרגישו בצערם וצעקו בכל לבבם לכך כתיב ויאנחו
בני ישראל מן העבודה ויצעקו שם שמות
מלאכים
וצדיקים א ניס השמים על הארץ יש לפרש מ"ש בימי
השמים על הארץ היינו לפי מ"ש בפ' בראשית אלה
תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים
ארץ ושמים הקדים שמים לארץ לפי מעלות המלאכים
הקדושים שהם צבא השמים יותר ממעלות הצדיקים
בעוה ג אבל לעתיד לבוא כתיב כעת יאמר ליעקב
ולישראל מה פעל אל דהיינו שהצדיקים יהיו נשגבים
במעלתם יותר מן המלאבים לעתיד לבוא יקראו
כולם בשם ה' ואז יהיו הצדיקים הקדושים אשר
בארץ במעלה מן המלאכים כי מדור השבינה תהי'
בארץ הקדושה שם עקג
ב המלאכים
אינם עובדים על מנת לקבל שכר אלא ביראה עליונה
ואם הרב דומה למלאך בענין זה אז הדברים היוצאים
מן הלב נכנסים בלב התלמידים ומתקיימים בהם
ש" ואתחנן
ושלמגיד
ממזריטש מ כריע בין ה א הי ם הרב הקדוש ר' שמעירא
ואחיו הרב מ' פנחס נבג"ם נשמתם בגן עדן מעלה
נתבקשו ביחד על כסא הרבנות בק"ק פפד"מ ובקיק
ניקלשפורג בהיות שק"ק פפד"מ היתה קהילה גדולה
ונכבדת בק"ק נ"ש לא הכריעו אנשי הקהילות ביניתם
מי ישב על כסא הרבנות בפפד"מ ומי יהיה בק"ק
נ"ש ואמרו שהם בעצמם יכריעו ביניהם והגם כי
הרב מ' שמעלקא ז"ל היה זקן מאחיו עב"ז ברוב ענוותנותו
אמר כי אחיו הרב ר"פ הגון יותר לרבבות דק"ק
פפד"מ ואחיו תלה הגדולה באחיו הגדול ממנא והסכימו
שניהם שכאשר יפטרו מרבינו הגדול הם"ם דק"ק
מעזריטש ישאלו את פיו הק' וכאשר יגזור אומר
כן יעשה ועוד ישאלו ממנו מאמר אחד מהבהר אשר
לא על לעמוד על הבנתם כשבאו אל הרב התחילו
האחים מדיינים זה עם זה מי ילך בראש כי כל אחד
אמר לאחיו כי הוא הגדול ממנה ומיד חמר הרב המגיד
בוה"ל הרב דק"ק נוש ילך בראש כי הוא גדול האחים
וכשנכנסו לפנים סיפר להם הרב מעשה משר א' ממנהגו
ים עבדיו והיכליו וכשסיים הספור צווה להם
שילכו לשלום ולא שאלו ממנו מאמר הזוהר וכשבאו
לאכסניה שלהם נתיישבו בדבר כי בודאי לא סיפר
לבטלה וראו בעינא פקיחא שהוא משל ומליצה ומתוכו
הבינו את מאמר הזוהר על בוריו כשיחי אגעש"